ומה אוכלים? טוב והרבה. כי ההתנתקות מהבית לא מחייבת פשרות בתחום הקולינרי ואוכל טוב יכול גם לטייל, בתנאי שנעים לו והוא לא נזנח לנבול בבגאז' לוהט של אוטו. מצטרפים חדשים לקבוצה מופתעים כל פעם מחדש כאשר מגיעה שעת ארוחת הצהרים המשותפת. בשלניות משופשפות שולפות מצידנית קופסאות שבבטנן סלטים משובחים מלאי כל טוב טרי ולצידן צנצנות של ויניגרטים ורטבים שיצטרפו אל הירקות, הדגנים והקטניות ממש לפני האוכל. קינואה עם ירוקים וצימוקים, פסטה עם פטה ועגבניות, קוסקוס עם גרגרי רימון, עדשים שחורות עם בצל, טחינה שומרונית קטיפתית, טבולה עם ירקות קצוצים קטן, גזר חריף, כרוב מתוק, אורז עם דלעת וניחוח קינמון, גרגרי חומוס בתיבול קארי עדין, חסות פריכות בויניגרט, עגבניות בשלל צבעים, קרם של פלפלים חריפים בירוק זרחני, שניצל או פסטה עם בולונז לילדים ובחורף אפילו סיר מהביל של פילאף אורז ובשר או מרק עדשים שחורות עם המון ירקות שורש, שחוממו על גזיה גדולה, ואיך אפשר בלי העוגות המשובחות של לילך לקינוח, לגדולים וגם לקטנים. היה כבר מי שהציע לשכפל את המסורת לפעמיים בחודש ואולי לוותר על הצעידה ולגשת ישר לסעודה שאחרי…

פעם בשנה יש טיול שנתי. שישבת בפינה רחוקה יחסית של הארץ, שקשה להגיע אליה לטיול בן יום. הפעם ארזנו מכוניות מלאות במעט ציוד והרבה אוכל, מצאנו בייביסיטר לנסיכה הסאלוקית (שאמורה להיות כלבת מדבר וטבע אבל בפועל מעדיפה ספות תל אביביות וחפירת בורות בגינה), ושמנו פעמינו דרומה אל הר הנגב בואך מצפה רמון.

כמה אני אוהבת את המדבר! הנוף הפתוח עם האופק האינסופי, השקט המלטף וההרים שבוהקים בצבעים חמים על רקע שמים בכחול עמוק. אפילו הירח לא יכול להתאפק עד הלילה ומציץ כבר בשלוש בצהרים, עגול ומתריס מול השמש היוקדת גם בדצמבר. הפרוזק של הטבע אני קוראת למדבר. רוצה להעלם בשביליו ולשכוח ליומיים מכל המטלות ומשימות היומיום שיכולות לפעמים להביא אותי לכדי התשה.

פתחנו את הבוקר בבית ספר שדה הר הנגב. עם קפה שחור שבושל על גזיה ולצידו חלות ויז'ניץ טריות-טריות שנתבלו בשמנת חמוצה וריבת גויאבות ריחנית, שהומתקה ערב קודם במטבח שלי, וגם אלו שאינם חובבי גויאבות מושבעים לא יכלו לסרב לה. על המצוק טיילו חמש יעלים ארוכות קרניים שהציצו בנו במבטים מלאי צפיה, אולי נזמין גם אותן להשתתף בסעודת הבוקר, כי מי אמר שיעלים לא אוהבות גויאבות? הילדים ניסו ללטף את היעלים ואני חשבתי שאולי בכל זאת היה שווה לגרור את הסאלוקית עד לכאן כדי לראות את המפגש שלה עם אחיותיה המדבריות בעלות הקרניים.

ארזנו הכל, נפרדנו מהיעלים שליוו אותנו אל תחילת המסלול ויצאנו לכבוש את שבילי המדבר. קשה לתאר את היופי הגדול הזה: פסגות רכות ועגולות כמו קרמבואים, מצוקים של אבן חול עשויים פסים-פסים של חול כהה ובהיר, כמו שכבות דקיקות של ופלות עם קרם צבעוני ביניהן, משטחים של אבן קוורצית בגווני שוקולד מריר משורטט בטבלאות, קוביות קוביות. מרפא לנפש התל-אביבית שכה מתקשה להתנתק ולהרגע.

בערב קידשנו על היין וקבלנו את פני השבת בסעודת מלכים. הדלקנו מדורה, צלינו מרשמלו על מקלות וליקקנו שאריות של ריבת גויאבות. בבוקר קמנו ליום מדברי חדש. במקום בו השארנו אתמול קופסאות של אוכל מסודרות בתוך ארגז מקרטון, מצאנו בלגן נוראי וקרטון אכול למחצה. כנראה שיעלים בכל זאת לא אוהבות גויאבות.

ריבת גואיבות

11/2 ק"ג גואיבות צהובות ומוצקות

750 גרם סוכר

5-7 עלי מרווה (לא חובה אבל מוסיף המון)

1/2 לימון טרי

מסירים את שני הקצוות של הגואיבות. חותכים כל גואיבה לחצי וכל חצי לפלחים.

מניחים את הגואיבות החתוכות בסיר כבד ורחב, מפזרים עליהן את הסוכר ומערבבים בידיים, תוך כדי עיסוי עדין של הגואיבות עם הסוכר. מוסיפים את עלי המרווה.

מבשלים את הגואיבות על  להבה גדולה, תוך ערבוב מפעם לפעם. מביאים את התערובת לרתיחה חזקה, עם המון בועיות גדולות. מסירים קצף. כשהרתיחה מגיעה לשיאה ונדמה שהגואיבות עומדות להדבק לתחתית הסיר, מנמיכים את הלהבה או מעבירים את הסיר ללהבה קטנה יותר.

מבשלים את הגואיבות בערך חצי שעה, תוך ערבוב מדי פעם והנמכת הלהבה כשצריך.

כשהריבה משחימה מעט ונראית סמיכה ומוכנה, סוחטים לתוכה מיץ מחצי לימון ומטביעים את הלימון הסחוט בתוך הריבה. מערבבים בעדינות. מיץ הלימון ישבור מעט את מתיקותן של הגואיבות ויתמזג עם גוון הטעם החמצמץ שיש בהן באופן טבעי.

מסירים את הריבה מהאש, מקררים מעט ומעבירים לצנצנת גדולה. אוכלים בכפית או על פרוסת חלה טבולה בשמנת חמוצה. מעדן!