מאז שהתחיל אחרי-החגים אני מלאת כוונות לספר פה על טיול נפלא שעשינו עם הילדים בסוכות  בספרד ובפורטוגל, אבל המציאות האינטנסיבית מפנים ומחוץ גורמת לי לצלול שוב ושוב אל תוך התמונות שרצות על המסך בניסיון נואש להיעלם בתוכן במקום לספר את סיפורן ולהפכן באחת לנחלת העבר ההולך ומתרחק.

כשאני מצליחה סופסוף להתנתק מהתמונות ואף מילה אינה נכתבת על הדף הריק שממלא את המסך במקומן, אני שוב מעגלת פינה ועושה דרכי למטבח להכין קפה קטן עם משהו משמח ליד. בעודי מחכה לחלב שיוקצף לכדי ענן לבן, אני שומעת רשרוש בין העלים בחצר. אל קצה המדרגות מפלס דרכו בנחישות שוני הבן, צב כהה שריון ורחב כתפיים גרומות, שמביט בי במבטים רבי ציפייה שאינם משתמעים לשני פנים: תביאי כבר משהו לאכול!

אני תולשת עלי חסה בשרניים ויוצאת לחצר. הוא מתלבט לרגע מה הוא יותר – מפוחד או מורעב – ובאומץ לב מסתער על החסה. אני מסתובבת בגינה לחפש את אחיו הקטנים ולהציע גם להם פיסת עלה לכירסום. בקצה הרחוק, מאחורי מכלי הג'ינג'ר שבני הגנן העביר לפינת השמש, אני מבחינה בפיסת שריון מבצבצת בין עלים יבשים. קבורה לגמרי בתוך האדמה, ללא סימן לראש או לרגליים, אני מזהה את רושפלדית, המלכה האם והאובייקט הנשי המחוזר, זו שמרבית ימיה עוברים עליה בסקס צבים סוער וקולני עם בני זוג משתנים במידה בלתי מבוטלת של גילוי עריות. האם היא חיה ונושמת?

"אל תפריעי לה", מצווה האיש, המומחה המשפחתי להלכות צבים "נראה לי שהיא מטילה".

מדי כמה שעות אני יוצאת לחצר לבדוק אם יש תזוזה בפינת השמש. מפנה בדרכי כמה חלזונות חצופים שמרשים לעצמם לחסל שתילים תינוקיים של מצליבים חורפיים (מחיר כבד יש לה לאורגניות נטולת הרעלים) ומוצאת את הצבה האם באותה התנוחה בדיוק ולאורך הגדר לידה מתאספים בני משפחתה, גדולים כקטנים, עומדים וממתינים בדריכות ללידה הארוכה שתסתיים כבר בשלום.

עונת ההטלה והבקיעה של הצבים אמורה היתה להסתיים כבר מזמן. אולי זה החורף שמסרב להגיע שגרם לשיבוש בשעונה הביולוגי של הגברת. מה יעלה בגורלם של הפיצפונים החדשים שיבקעו אל תוך חורף שיקפיא את דמם? מה יעלה בגורל הירקות שלי, אלה שהצליחו לצמוח למרות צבא החלזונות והצבים שזוחלים סביבם ועוצרים מדי פעם לכירסום? מה יעלה בגורלם של סיפורים לטיניים אם אמשיך להעביר את הזמן בבילוש אחרי צבים ובטרנספר של חלזונות?

כל התשובות בפרקים הבאים ובינתיים תבשיל של שעועית ושורשים עם הרבה תקווה לקרירות מרגיעת גוף ונפש.

תבשיל שעועית ושורשים

תבשילי שעועית הם קונצנזוס אצלנו. עם בשר, עם עגבניות, עם ירקות – הכל הולך. העיקר שיהיה חם, רך ומלא טעמים שהתאחדו בסיר כבד שבילה דקות ארוכות על האש. הפעם צירפתי לשעועית אסופת שרשים, רמז לימים קרירים שעוד יבואו, קצת יין לבן ועלים של מרווה. מעל כל אלה פיזרתי קוביות של דלעת בכתום עז (נלחמת חזק באסוסיאציות משביתות שמחה) שניצלו במחבת עד שהוזהבו בקצוות. עם או בלי אורז ופתיתים. סיר שמח שגם יום יומיים במקרר עושים לו רק טוב.

לתבשיל:

4 כוסות שעועית לבנה שהושרתה לילה בהרבה מים (מדידה אחרי השריה. כ- 21/2 כוסות לפני השריה)

1 גזר מקולף

1 בצל גדול מקולף

1 שרש פטרוזיליה מקולף

4 מקלות סלרי

1 שומר קטן

1 כרישה קטנה (לא חובה)

1 שן שום

8-10 עלי מרווה

1 פלפל ירוק חריף (לא חובה)

4 כפות שמן זית

4 כוסות ציר עוף, ציר ירקות או מים

1 כוס יין לבן

1 כוס מים

10 גרגירי פלפל שחור שלמים

מלח ים

לדלעת:

1/2 קילו דלעת נקייה מקליפות וגרעינים (משקל נטו)

1/2 כוס מים (ועוד קצת אם צריך)

2 כפות שמן זית

קורט מלח

מכינים את התבשיל:

שמים את הירקות ועלי המרווה במעבד מזון וקוצצים בפולסים. הקיצוץ יכול להיות גס ובלבד שלא יהפכו הירקות לרסק.

מחממים שמן זית בסיר רחב שיכיל את התבשיל כולו.

מטגנים את הירקות עד שהם מתחילים להתרכך ומשנים את צבעם. מערבבים מדי פעם.

מוסיפים שעועית וגרגירי פלפל שחור ומערבבים.

מוסיפים יין ומערבבים.

מוסיפים ציר ו/או מים ומערבבים.

מכסים ומביאים לרתיחה.

מבשלים מכוסה ברתיחה מתונה במשך שעה וחצי או עד שהשעועית רכה אבל אינה מתפרקת.

רק לקראת סוף הבישול, כשהשעועית כבר רכה, מוסיפים מלח.

מכינים את הדלעת:

חותכים את הדלעת לקוביות לא גדולות (2X2 ס"מ בערך).

מסדרים את הקוביות במחבת בשכבה אחת.

יוצקים למחבת את המים, מכסים ומביאים לרתיחה.

מניחים לקוביות הדלעת להתאדות ולהתרכך כשהמחבת מכוסה. מדי פעם מציצים לראות שלא נגמרו המים. אם צריך מוסיפים עוד כף או שתיים.

כשקוביות הדלעת רכות אבל עדיין נגיסות, מרימים את מכסה המחבת ומניחים למים שנשארו (אם יש כאלה) להתאדות.

יוצקים למחבת שמן זית ומניחים לדלעת להיטגן עד שתחתית הקוביות משחימה. לא מכסים.

הופכים בעדינות את קוביות הדלעת ומשחימים גם את צידן השני.

מוציאים את הקוביות לצלחת.

מרכיבים את המנה:

לקערית עמוקה יוצקים כמה כפות מתבשיל השעועית והשורשים.

מפזרים מעליו מעט קוביות דלעת צלויות.

אוכלים חם לצד אורז או פתיתים, או ככה כמו שהוא.